מתני' קורה שאמרו. צריכה שתהיה רחבה כדי לקבל אריח וכדמפרש ואזיל שהאריח הוא חצי לבנה של שלשה טפחים. ואם כן האריח הוא טפח ומחצה ודייה לקורה שתהא רחבה טפח ואותו חצי טפח שהאריח רחב ביותר ממרח בטיט אצבע מכאן להקורה ואצבע מכאן ועכשיו יכולה לקבל אריח לרחבו. כך היא הגירסא בהמשנה דבבלי. ולגי' דהכא לקבל אריח לארכו כלומר שאפי' אין ברחבה אלא טפח. אפשר הוא שיתקיים עליה אריח שיהיה על אורך הקורה:

יבוא. הדין הזה כהאי דאמר ר' יוחנן לעיל בשבת פ' הזורק גבי חוליות הבור והסלע שהן גבוהין עשרה ורחבן ארבע. שהעומד והחלל מצטרפין הן לרוחב ארבעה ובלבד שיהא העומד רבה על החלל כדפרישית שם. והכא נמי הואיל והעומדין רבו על החלל שביניהן מצטרפין לטפח ומחצה כדי רוחב האריח:

בזו שליש וכל שהו. של טפח ומחצה וכן בזו וביניהן פחות משליש ריוח:

תני ר' הושעיה טפח. צריך שיהא ריוח בין שתי הקורות. א''נ אפילו בריוח טפח ביניהם מכשיר ר' הושעיה שהרי יכול להניח האריח עליה כשם שהוא מניח על קורה אחת שרחבה טפח ומעט מחצי טפח מכאן על קורה זו וכן על קורה זו מכאן:

מה בין חצי טפח מכאן וכו'. כלומר דמפרש ואזיל לטעמא דסגי בריוח חצי טפח בין שתיהן שהרי אם קורה אחת היא כשנותן האריח עליה לרוחבו ולאורך הקורה מסתמא נותן האריח עליה באמצעו שלא יפול הנה והנה. וא''כ משער כחצי טפח מכאן כלומר לצד רוחב הקורה ולחוץ מעט וכן מכאן וחצי טפח באמצע כלומר החצי טפח של אמצע האריח מונח על פני הקורה ממש והשאר מעט מכאן ממנה ולחוץ וכן מכאן א''כ גבי שתי קורות של חצי טפח אם הריוח ביניהן חצי טפח ג''כ סגי:

חצי טפח. לפי שבין הכל הוא טפח ומחצה. ויכול ליתן האריח עליה לרחבו במשך האורך של הקורה:

כמה יהא ביניהם. אם נתנן רחוקים זו מזו עד כמה יהא הריוח ביניהם ותחשב לקורה אחת וכשיעורה לקבל אריח:

דברי חכמים. כלומר הא דאמרן זו דברי רשב''ג דקאמר דבפחות מד' טפחים א''צ כלום אבל דברי חכמים כהאי דאמר רב הונא בשם רב מבוי שהוא פחות מד''א א''צ כלום:

אלא בגין דתני. בתוספתא שם רשב''ג אומר וכו' ושם גריס כל מבוי שפחות מעשר אמות ה''ז א''צ כלום. ולגי' התוספתא מיתפרשא כפשטא דהשתא קמ''ל האי ברייתא הלכה כדברי התלמיד לאפוקי מהך דרשב''ג אלמא דמד' אמות ועד עשר פליגי. ולב''ה צריך מיהת לחי או קורה. ולגי' דהכא ה''פ אלא בגין דתני רשב''ג אומר מבוי שאין בו ארבעה טפחים א''צ תיקון ומשמע דלכ''ע קאמר רשב''ג הכי הלכך קמ''ל הלכה כדברי התלמיד דלא נחלקו במבוי שהוא פחות מד''א שתיקונו בלחי או בקורה. ומיהת לכ''ע צריך תיקון בפחות מד''א ופחות מד''ט גם כן בכלל ולאפוקי מרשב''ג:

תני והלכה כדברי התלמיד. שאמר לא נחלקו ב''ש על פחות מד' אמות שהוא ניתר או בלחי או בקורה. ופריך הש''ס ומאי קמ''ל בהאי הלכה דלא כן מה אנן אמרין כב''ש. בתמיה וכי יש הלכה כב''ש והרי לב''ה לעולם א''צ אלא לחי או קורה ומאי נפקא לן מידי בהא דקאמר הלכה כדברי התלמיד:

יבוא. הדין הזה כהאי דאמר ר' יוחנן לעיל בשבת פ' הזורק גבי חוליות הבור והסלע שהן גבוהין עשרה ורחבן ארבע. שהעומד והחלל מצטרפין הן לרוחב ארבעה ובלבד שיהא העומד רבה על החלל כדפרישית שם. והכא נמי הואיל והעומדין רבו על החלל שביניהן מצטרפין לטפח ומחצה כדי רוחב האריח:

בזו שליש וכל שהו. של טפח ומחצה וכן בזו וביניהן פחות משליש ריוח:

תני ר' הושעיה טפח. צריך שיהא ריוח בין שתי הקורות. א''נ אפילו בריוח טפח ביניהם מכשיר ר' הושעיה שהרי יכול להניח האריח עליה כשם שהוא מניח על קורה אחת שרחבה טפח ומעט מחצי טפח מכאן על קורה זו וכן על קורה זו מכאן:

מה בין חצי טפח מכאן וכו'. כלומר דמפרש ואזיל לטעמא דסגי בריוח חצי טפח בין שתיהן שהרי אם קורה אחת היא כשנותן האריח עליה לרוחבו ולאורך הקורה מסתמא נותן האריח עליה באמצעו שלא יפול הנה והנה. וא''כ משער כחצי טפח מכאן כלומר לצד רוחב הקורה ולחוץ מעט וכן מכאן וחצי טפח באמצע כלומר החצי טפח של אמצע האריח מונח על פני הקורה ממש והשאר מעט מכאן ממנה ולחוץ וכן מכאן א''כ גבי שתי קורות של חצי טפח אם הריוח ביניהן חצי טפח ג''כ סגי:

חצי טפח. לפי שבין הכל הוא טפח ומחצה. ויכול ליתן האריח עליה לרחבו במשך האורך של הקורה:

כמה יהא ביניהם. אם נתנן רחוקים זו מזו עד כמה יהא הריוח ביניהם ותחשב לקורה אחת וכשיעורה לקבל אריח:

דברי חכמים. כלומר הא דאמרן זו דברי רשב''ג דקאמר דבפחות מד' טפחים א''צ כלום אבל דברי חכמים כהאי דאמר רב הונא בשם רב מבוי שהוא פחות מד''א א''צ כלום:

אלא בגין דתני. בתוספתא שם רשב''ג אומר וכו' ושם גריס כל מבוי שפחות מעשר אמות ה''ז א''צ כלום. ולגי' התוספתא מיתפרשא כפשטא דהשתא קמ''ל האי ברייתא הלכה כדברי התלמיד לאפוקי מהך דרשב''ג אלמא דמד' אמות ועד עשר פליגי. ולב''ה צריך מיהת לחי או קורה. ולגי' דהכא ה''פ אלא בגין דתני רשב''ג אומר מבוי שאין בו ארבעה טפחים א''צ תיקון ומשמע דלכ''ע קאמר רשב''ג הכי הלכך קמ''ל הלכה כדברי התלמיד דלא נחלקו במבוי שהוא פחות מד''א שתיקונו בלחי או בקורה. ומיהת לכ''ע צריך תיקון בפחות מד''א ופחות מד''ט גם כן בכלל ולאפוקי מרשב''ג:

תני והלכה כדברי התלמיד. שאמר לא נחלקו ב''ש על פחות מד' אמות שהוא ניתר או בלחי או בקורה. ופריך הש''ס ומאי קמ''ל בהאי הלכה דלא כן מה אנן אמרין כב''ש. בתמיה וכי יש הלכה כב''ש והרי לב''ה לעולם א''צ אלא לחי או קורה ומאי נפקא לן מידי בהא דקאמר הלכה כדברי התלמיד:

בריות ביניהן. כלומר איכא בינייהו כמה צריך הקורה שתהא בריאה לקבל האריחין. וה''ג על דעתיהן דרבנן עשרים ארחין על דעתיה דרשב''ג ארבעין ארחין בספרי הדפוס נתחלפו התיבות. וה''פ לפי שסתם לבנה היא שלשה טפחים על שלשה טפחים ואם כן כשנתחלקה לחצאין יהיה כל חלק שלשה טפחים אורך על טפח ומחצה רוחב. וכך הוא אריח. והשתא לכ''ע מסדרין האריחין על כל פני אורך הקורה. וזהו דקאמרי דימוס של אריחין והיינו שורה על כל אורך הקורה וכלומר שיעור בריאות הקורה משערין בערך אם היו מסדרין שורה של אריחין על גבה וסתם מבוי רחבו עשר אמות ונמצא הקורה שמונחת מכותל אל כותל ארכה עשר אמות וכל אמה בת ששה טפחים ואם כן אורך הקורה ששה טפחים. והשתא לרבנן דקאמרי לארכו כדמפרש רבי בא היינו שמסדרין האריחין לארכן על כל אורך הקורה. ואם כן יהיה עשרים אריחין שכל אריח ואריח ארכו שלשה טפחים. ולרבן שמעון בן גמליאל מסדרין האריחין לרחבן על כל אורך הקורה וכל אריח ואריח רחבו טפח ומחצה א''כ יהיו ארבעים אריחין והיינו דאיכא בינייהו הבריאות של הקורה דלמר אינה צריכה בריאות אלא כדי לקבל עשרים אריחין ולמר צריכה שתהא בריאה כדי לקבל ארבעים:

אמר רבי שיין. כך שמו:

גמ' אמר רבי בא. לפרש הא דקתני לקבל אריח לארכו היינו כדי לקבל עליו דימוס שורה של אריחין לארכו ולקמיה מפרש לה אם לארכו של הקורה או של האריח:

תני רשב''ג אומר וכו' לרחבו. ומפרש מה ביניהן ומאי האי דמר קאמר לארכו ומר קאמר לרחבו:

חמא חד מבוי שריתיה בליחיא. שהיה התירו בקורה אחת דקה מאוד כלוח הזה ונתן עליה הכאה במקל והפילה וא''ל רב הונא דיקלא קאים שהיה שם אילן דקל אחד עומד בראש המבוי ויכולין לסמוך עליו משום לחי:

עינוי דרב הונא גבה ועינוי דרב לא גבה. וכי לא יש לי עינים גבוהות לראות כמותך גם אני רואה את הדקל אלא הריני אוסר להן שבת זו לטלטל משום קורה שסמכו עליה ולאו קורה היא דבריאה בעינן. ולשבת הבאה אני מתיר להן משום לחי בשביל הדקל הזה שצריך שיסמכו עליו מע''ש ושיהיו יודעין שאם ינטל הדקל הזה שאסור לטלטל:

תני רבי שמעון אומר בריאה וכו'. דקפיד על בריאה כדי לקבל אריח ואפי' אינה רחבה כשיעור לקבל אריח:

הלכה כר''מ. דהוא ת''ק דמתני' בר פלוגתיה דרבי יהודה:

מכיון דתימר וכו'. הואיל ואיכא דפסק כהאי תנא ואיכא כהאי תנא אם כן מאן דעביד כהאי לית חשש ומאן דעביד כהאי לית חשש:

א''ר מנא. דלא היא דמכיון דאיתמר הלכה כרבנן והיא ת''ק דמתני' דסתם רבי כותיה. ולא תני דברי ר''מ ש''מ דרבנן כוותיה ס''ל שבקין ליחיד ועבדין הלכתא כרבנן:

רחבה לקבל וכו'. שתהא ג''כ חזקה ובריאה שתסבול משא האריח:

ר' יהודה אומר וכו'. ואין הלכה כרבי יהודה:

אשכח תני. נמצאת אומר מהא דתני אליבא דרבי יוסי בר' יהודה שהוא בשיטת אביו בחדא וחלוק עליו בחדא כדמפרש ואזיל בשיטת אביו הוא דקאי בהא דאית ליה רואין וזה כרבי יהודה דמתני' היתה של קש וקנים רואין אותה כשל מתכת וחלוק עליו בחדא דהוא אמר ובלבד שלא תהא העליונה למעלה מעשרים:

ואין תימר בשיטת אביו אפילו למעלה מכמה. מכשיר ר' יהודה בריש פרקין:

בשם רב. דפליג על הא דקאמר ובלבד שלא תהא למעלה מעשרים וכו' דמשמע דבתוך שיעור זה אע''ג דמופלג טובא אלא והוא שתהא העליונה בתוך שלשה טפחים לתחתונה דאז הוא דאמרינן רואין את העליונה כאלו היא למטה והתחתונה כאלו היא למעלה דזה שיעור לבוד:

שתי קירות זו למעלה מזו וכו'. תוספתא שם:

קורה שראשה א' למעלה מעשרה טפחים וכו' שאלו יגוד בתוך שלשה והיא נראית למעלה מעשרה טפחים מותר. כצ''ל שגובה המבוי תחת הקורה אינו פחות מעשרה טפחים:

רואין שאלו יגוד וכו'. כלומר רואין כאלו ראשה שהיא למעלה מכ' עבה ואלו יגוד הימנה בתוך שלשה והיא נראית בשוה עם ראשה השני בתוך עשרים מותר ואם לאו אלא שנראית גבוה מראשה השני שלשה אסור:

קורה שראשה אחד למעלה מעשרים אמה וכו'. כגון שהיא נתונה בשיפוע:

מאן דאמר שלשה. טעם פלוגתייהו מפרש דמאן דאמר עד שלשה הוי לבוד ולא ביותר מפני שהוא משער כדי עבירת אדם. בשלשה טפחים ריוח יכול האדם לצמצם עצמו ולעבור דרך שם. הלכך דוקא בפחות משלשה שאין בו כדי עבירת אדם הוא דהוי כלבוד. ומ''ד עד ארבעה מפני שבד' הוא כדי מקום חשוב בכל מקום הלכך בפחות מכאן הוי לבוד:

קורה שהיא יוצאה מכותל זה וכו'. פלוגתא דת''ק ורשב''ג היא בתוספתא פ''ק דרשב''ג ס''ל בכל מקום בפחות מארבעה הוי לבוד: